יום רביעי, 27 בינואר 2016



בס"ד 

"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים"
(יאנוש קורצ'אק)

Janusz Korczak.PNG

יאנוש קורצא'ק היה רופא, סופר ומחנך. שמו המקורי היה הנריק גולדשמיט, והוא נולד בעיר ורשה שבפולין בשנת 1878 למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת. יאנוש קורצ'אק למד רפואה באוניברסיטת ורשה, ובמהלך לימודיו עבד במחלקת הילדים של בית החולים, שם פגש ילדים ממשפחות עניות והכיר את מצוקותיהם. הוא הקים שני בתי יתומים – אחד ליתומים יהודיים והשני ליתומים פולניים. את בית היתומים היהודי ניהל במשך כ- 30 שנה - משנת 1911 ועד להירצחו במחנה המוות טרבלינקה בשנת 1942. 

יאנוש קורצ'אק פיתח גישה חינוכית מהפכנית ומיוחדת שהתרכזה בילד – באהבה לילד, בכבוד הילד ובזכויותיו. בתי היתומים שהקים היו מבוססים על שלטון עצמי של הילדים ועל שוויון בין התלמידים.
קטע מתוך ספרו של יאנוש קורצ'אק "כיצד לאהוב ילדים":"מתקרב אתה לילד בנדיבות לב, והוא נסוג במורת רוח, לעתים אפילו במשטמה. אולי עשית לו רע, אולי עשה הוא לך מעשה רע – ויושרו אינו מרשה לו לקבל פינוק שאינו מגיע לו. תרשום לפניך את המקרה, ושאל שוב את הילד כעבור שבוע, כעבור חודש. ייתכן שהוא ישכח, ייתכן שהוא יספר, וייתכן שבחיוך מבויש יוכיח שהוא זוכר – אך אינו רוצה לספר. כבד את סודו… 
אם הילד מפקיד בידך את סודו – שמח על זה, מפני שאמונו בך הוא הפרס החשוב ביותר… אבל אל תאלץ אותו לגלות את סודו, מפני שיש לו זכות לשמור עליו. אל תכריח אותו באמצעות הפצרות, עורמה או איומים – כל אלה יהיו בלתי מועילים… הם רק ירחיקו אותך מהילד…"


במסגרת ההחלטה של הנאצים לחסל את כל יהודי גטו ורשה (1942) יצאה הוראה לשלוח למחנה המוות טרבלינקה את הילדים מבית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק. הנאצים הציעו אמנם ליאנוש קורצ'אק לעזוב את היתומים ולהינצל – אבל הוא סירב. וכך, ביום כ"ב בחודש אב תש"ב – 1942 צעדו 200 היתומים מגטו ורשה אל תחנת הרכבת בדרכם למחנה המוות, ובראשם יאנוש קורצ'אק. וכך תיאר זאת עד ראייה: "… זה לא היה מצעד לקרונות המוות. זאת הייתה מחאה מאורגנת, אילמת, נגד הרצח!… כל הילדים הסתדרו ברביעיות, וקורצ'אק הלך בראשם בעיניים מורמות, כשהוא מחזיק בידיהם של שני ילדים…" 

דרך חינוכו של קורצ'אק היא מעוררת השראה. קורצ'אק נישאר עם תלמידיו על המוות הוא לא היה מוכן לוותר עליהם, למרות שהגרמנים הציעו לו לחוס על חייו הוא לא היה מוכן לשמוע. קורצ'אק האמין בתלמידים שלו שהם מסוגלים ויכולים ושהם דור העתיד ולא היה מוכן לוותר עליהם ובסופו של דבר הוא מת עם תלמידיו.

השנה השתתפתי בקורס "מה נחמד בחמ"ד"- למדתי המון על איך להיות מורה טובה יותר. איך למצוא דרכים מעניינות להפעיל את התלמידים כל פעם, להאמין בתלמידים, לראות את האור הטוב שיש בכל אחד מהם. השיעורים היו מאוד מעניינים ומועילים.
אני מקווה שבעתיד אצליח להיות מורה טובה, מורה שרואה את הטוב בכל אחד, את הערכים שלו. מורה שמאמינה בתלמידים שלה עד הסוף.






"לתקן את העולם, פירושו לתקן את החינוך."
(קורצ'אק)

קורצ'אק האמין שתיקון העולם פרושו לתקן את החינוך- שנזכה.


בס"ד

"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו"
(הרב קוק)


"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר"-
בשלב הראשון צריך כל אדם קודם כל להסתכל פנימה לתוך נפשו ולהכיר בכך שבתוכו "דולק נר". גילוי עצמי של אור פנימי ושל יכולות ושל כישורים אישיים הוא למעשה התוודעות אדם לניצוץ האלוהי שבו. כאמור "נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם", (משלי כ פסוק כ"ז).
השלב הראשון הוא תנאי הכרחי לקיומו של השלב השני, בו צריך האדם, שכבר הכיר בערכו, לכבד את ייחודו של האחר והשונה ממנו. הבנה זו תאפשר לכל אדם לממש את ייחודו.
בשלב השלישי, מתוך עוצמה פנימית המאפשרת לכל אדם להיות שונה אמיתי ומיוחד, מגיעה ההכרה ש"אין איש שאין לו נר". כל בני האדם זכו במתנה של נר פנימי שהוא הניצוץ האלוהי.
"צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו"-
חלק זה קורא לאדם לא רק לדעת ולהבין, אלא גם לעשות. "לגלות את אור הנר ברבים" , עשייה בשני אופנים:
לגלות במובן של לחלק את האור הפנימי של כל אחד. "ברבים" במובן של פומבי. לפי פירוש זה הפעולה הנדרשת כאן מכל איש היא להפיץ את אורו ואת הכישורים שלו ולתיתם לרבים, ולא להשאירם רק לעצמו. לגלות במובן של לחשוף, אור הנר כאן הוא זה הדולק בכל בני האדם ואילו ברבים הכוונה במספר הרב של בני האדם בעולם. לפי פירוש זה הפעולה הנדרשת מכל איש היא לחשוף בכל בני האדם רבים ככל שיהיו את האור הפנימי הדולק בהם.
עכשיו מתקדמים לפעולה בה מתלכדים שני הפירושים. כשאור היחיד מפורסם ואור הרבים נחשף אפשר לחבר אותם לאור גדול ו"להדליקו לאבוקה גדולה". בדומה לשיר חג החנוכה: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן."
"להאיר את העולם כולו"-                                                                                                         דברי הרב קוק מסמלים חלק מהייעוד בקיום העם היהודי ומדינת ישראל - להאיר את העולם, להיות מלוכדים, לזכור שנר ה' נשמת אדם, ולזכור ש"אהבת לרעך כמוך" הוא כל התורה על רגל אחת. 
כל מורה צריכה לראות בתלמידים שלה אורות- לראות את היכולות בגדולים שלהם ואת מה שהם מסוגלים לעשות ולהפיץ. היא צריכה רק להאמין בהם,  לתת להם את ההרגשה שהם מסוגלים להוציא מהכוח אל הפועל.
בס"ד

מצוות תוכחה -המורה בתור אדם מוכיח

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז).


התורה קובעת חובת תוכחה במילים “הוכח תוכח את עמיתך”, ומכאן למדו חז”ל (ערכין טז, ב) שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו.
מקור נוסף שהובא ללמד חובת תוכחה הוא מדברי עלי לחנה (שמואל א, א, יד), “עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך”. מכאן קבע רבי אלעזר (ברכות לא, א-ב): “מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון, צריך להוכיחו”.
עד כדי כך הייתה חשובה התוכחה בעיני חז”ל, עד שאמרו (שבת קיט, ב): “לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה”.
אמנם, המצווה אינה קלה לקיים, אבל כשבאה מתוך אהבה ניכרת, התוכחה בהחלט אפשרית ואפילו אפקטיבית. אכן, חז”ל קבעו (בראשית רבה, נד, ג) ש”כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה”. התוכחה היא חלק מאהבת הזולת, ואף מביאה לידי שלום ולידי אהבה: “אמר רב יוסי בר חנינא: התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט) ‘הוכח לחכם ויאהבך'”.

כל מורה בישראל נתקלת לפעמים בהתנהגויות של תלמידים ובמעשים שלהם ושואלת את עצמה האם אני צריכה להגיב? האם אני צריכה להסביר לו מה לעשות? 
ברגע שמורה לא תתייחס היא תיתן לתלמיד לגיטימציה להבין שזה היה בסדר ההתנהגות שלו.
בתור מורה, כשהיא רואה תלמיד שעושה משו שהוא לא נכון- חכם הוא להעיר לו ולהסביר לו מה הדרך הנכונה להתנהג, כך הוא באמת יגדל בדרך טובה, בדרך התורה.
בנוסף התורה מצווה אותנו להוכיח ולכן כשתלמיד לא מתנהג כשורה צריך להוכיח אותו בדרך שהוא יבין שמה שהוא עשה זה לא טוב והוא ירצה לתקן את המעשים שלו.

יום שלישי, 26 בינואר 2016



בס"ד

קידוש השם 

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', 

מְקַדִּשְׁכֶם." (ויקרא כ"ב, לב)

קידוש ה' זו מצווה חשובה מאוד ביהדות. קידוש השם היא מצוות עשה
הפרט העיקרי במצווה הוא חובת מסירות נפש במקרים בהם יש דין של יהרג ואל יעבור. בקיום המצווה, מתקדש ומתכבד שמו של ה' בעיני האנשים, הרואים שמאמיניו דבקים בו אף במחיר חייהם.

בנוסף המצווה היא לקדש את שם ה' בעולם ולהעצים אותו. אנחנו יכולים לקדש את שם ה' בכל רגע נתון ובכל דבר שאנחנו עושים, למשל: 1) לבוש צנוע משדר כלפי חוץ- כשאנחנו מתלבשים צנוע ובדרך התורה אנחנו משדרים לכולם שאנחנו הולכים בדרכו של הקב"ה.
2) שמירת מצוות ה'- נתינת צדקה, עזרה לזולת- קיום מצוות של בן אדם לחבר.
3) אהבת ארץ ישראל ועם ישראל
כל דבר קטן שאנחנו עושים בעולם ועושה טוב לאחרים זה קידוש ה'. לקום באוטובוס לאדם מבוגר, להגיד תודה ושלום לשומר בבית הספר ועוד...

"למות על קידוש ה"- 
ביהדות מוות למען קידוש ה' זו מצווה. והיא מתרחשת במשך כל הדורות, אנחנו יכולים לראות את זה מתקופת התנ"ך -הסיפור על חנה ושבעת בניה שהיו מוכנים למות ולא להמיר את דתם ועד ימנו תקופת השואה- אנשים שמתו בשביל לקיים מצוות ה' בסתר. 
היום אנחנו יכולים לראות את המצווה הזו כמעט בכל יום. עם המצב הנתון המון אנשים מתים על קידוש ה' ולמען עם ישראל. בכל הפיגועים והמלחמות שעוברות עלינו בתור עם.
שלושת הנערים- אייל, נפתלי וגלעד שמתו על קידוש ה'- גרמו לנו גם להתעורר בתור עם ולזעוק לה'.

בני הזוג הנקין שנרצחו בדם קר בידי מחבל-
"זוג הורים כבני 30 מההתנחלות נריה שבבנימין נהרגו אמש (חמישי) מירי באזור שבין ההתנחלויות איתמר לאלון מורה שבשומרון. הזוג, איתם ונעמה הנקין, נסע בכלי רכב מאלון מורה יחד עם ארבעה מילדיהם, בני תשע, שבע, ארבע ותינוק בן חצי שנה, שלא נפגעו באירוע. לפי הערכה ראשונית, המתבססת על ממצאי הזירה, לפחות שני מחבלים עצרו את המכונית, פתחו את הדלת וירו מטווח קרוב בזוג ההורים. לא ברור אם היה רכב שחיכה להם או שהם נמלטו רגלית מהמקום. כוחות רבים ביצעו סריקות אחרי הרכב שנמלט. הלוויית בני הזוג תיערך היום בשעה 11:00 בהר המנוחות שבירושלים." (מתוך וואלה new)
בני הזוג הנקין מסרו את חיים על קידוש ה'- הם החליטו לגור בהתנחלות, בישוב בשביל שכל שטחיה של מדינת ישראל יהיו שייכים לנו, המחבל רצח אותם על היותם יהודים.



יום ראשון, 3 בינואר 2016

בס"ד

חזון וערכים בחמ"ד

חזון החינוך הממלכתי דתי מחנך למגוון רחב של ערכים: שמחה, צדק, אכפתיות, מעורבות חברתית, שליחות, אמונה, נתינה, לימוד תורה, סובלנות, עין טובה, יושר ואמת, משפחה, ארץ ישראל, ענווה, מצוינות, כבוד, הקשבה, דוגמא אישית ועוד הרבה.
ערכים אלה הם חשובים לכל אדם באשר הוא. לדעתי הערכים הם אלה שבונים את אישיותו של האדם, כשאדם גדל על הערכים הללו קל לו לעקוב אחריהם בעתיד ולחיות על פי הם. ולכן לדעתי בתור מורה חשוב מאוד לשלב בתוך השיעור את כל הערכים האלו וללמד את התלמידים דברים לא פחות חשובים משאר המקצועות.
הערכים שאני הכי מתחברת אליהם הם: משפחה, "ואהבת לרעך כמוך" ועין טובה.
מבחינתי המשפחה היא הדבר הכי חשוב בעולם. ערך המשפחה הוא כל כך גדול הוא מה שהופך את האדם למה שהוא. "ואהבת לרעך כמוך" ערך שכל יום צריך להתפלל שניזכה לקיימו. לאהוב אחד את השני בלי תנאי לאהוב ולרצות לעזור אחד לשני.
עין טובה- זהו ערך חשוב מכל. לדעת להסתכל על כל דבר בעין טובה, ולא חס וחלילה להעביר ביקורת ולהסתכל בעין רעה.

כל הערכים הם חשובים והם אלה שבונים את אישיותו של האדם.



יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

בס"ד


השפעת האינטרנט על חיי היום יום שלנו

השיעור דיברנו על עולם הטכנולוגיה ואיך הוא השתלט על חיינו. ראינו סרטונים על הפייסבוק וכל האינטרנט ואיך זה משפיע עלינו בתור חברה וגם בתור אנשים.
אני חושבת שלאינטרנט כוח רב. הוא יכול בשניה להרוס עולם של מישהו ולהיפך גם לבנות, הכל תלוי בגישה של האנשים לאינטרנט.
למשל הפייסבוק ישבו גם ייתרונות וגם חסרונות. מצד אחד הפייסבוק באמת מאפשר לשמור על קשר עם אנשים, לראות מה קורה איתם, להביע דעה וכו.. ומצד שני הפייסבוק יכול רק להזיק! "הקשר" הנשמר עם אנשים הוא קשר לא אמיתי, זה גורם לנו לחשוב שכדאי לנו לשבת בבית וככה לשמור על קשר עם חברים, זה מגביל אותנו ואנחנו לאט לאט נכנעים להשפעה של הפייסבוק וככה מאבדים את החברים האמיתים שלנו, את החוויות שאפשר ליצור אך ורק מחוץ למחשב את הקשר הבין אישי עם אנשים. 
הפייסבוק גם יכול להיות מקום מאוד אכזרי ומרושע כשאנשים לא נכונים משתמשים בו. הוא יכול לגרום לביריונות ברשת להעלבות והצקות אחד של השני, במיוחד בגיל ההתבגרות שלכולם חשוב לטפס בסולם החברתי הפייסבוק הוא גורם משפיע במעמד שלך בחברה. ילדים רבים משתמשים בפייסבוק להציק לילדים אחרים ולעשות עליהם חרם, כמו שראינו בשיעור את הסרטון על דוידאל ילד מקסים שכולם הציקו לו והעליבו אותו ולבסוף הוא החליט שהוא לא יכול יותר והוא התאבד.

אני חושבת שזה מזעזע. מזעזע שהפייסבוק שאולי מלכתחילה היה אמור להיות משהו טוב שאנשים שומרים על קשר אחד עם השני עם הזמן הטפתח למשהו אכזרי, למקום בו ילדים מתאכזרים אחד לשני.

אני חושבת עם כל אחד ייקח קצת אחריות נוכל למנוע את זה. 

יום ראשון, 22 בנובמבר 2015

בס"ד

 צניעות-
סיפור קצר שתמיד גורם לי לחשוב על הצניעות מחדש:
פתחתי את הארון, שוב חיפשתי מה ללבוש.
התלבטתי קשות, כי מי יודע את מי אני אפגוש...
אז שמתי עלי את החצאית הצרה.
זאת מהג'ינס המשופשף, הקצרה.
וזה לא כל כך נורא שהיא כזו... בערך... מעט...
ממש טיפה קצת.. מעל הברך.
העיקר: חצאית! כך כולם אומרים.
ומי שלא נראה לו, שילך לחפש ת'חברים.
וכדי להוסיף למראה הכללי
הוספתי את החולצה הצמודה שלי.
חולצה שחורה, צמודה וקצרה.
מחמיאה, ומאוד מדגישה את הגיזרה.
וברור שהיום בלי שום חוכמות
צריך להתאים גם נעליים תואמות.
שלפתי מהארון את הנעליים עם העקב,
שעלו להורים שלי בהרבה כאב לב.
אבל מה לעשות, מה כבר הם מבינים?
אם זה לא פירמה, אז אתם לא בענינים!
אז יצאתי מהחדר לכיוון המראה,
עם קופסת האיפור להשלמת ההופעה.
ולא הסתפקתי רק בסומק קל,
כי מי מרגיש בזה בכלל.
מתחתי פס שחור עבה, ואודם בולט ומדגיש
וצלליות של העיניים, הוספתי חיש.
ואז סוף סוף, הרגשתי נפלא.
ולא נורא כל כך שאחרתי לתפילה.
העיקר שהלכתי ברחוב בצורה מטופחת
צעדתי כיאות בשלווה ובנחת.
קיבלתי מחמאות על ימין ועל שמאל.
מקבוצת נערים ומחייל אחד גדול.
"איזו חתיכה" - שרק אחד.
"וואלה איזו שאפה, משהו מיוחד
תראה איזה גוף, ואיזו הליכה יוצאת מן הכלל.
כן, אבל...
היא דתיה, ממש בזבוז וחבל!"
ואני עוברת, נהנית מכל מה ששמעתי קודם
רק נזהרת שלא לחייך, שלא ימחק האודם.

ואז הגעתי אל השוק, ועברתי בין הסוחרים.
וראיתי איך אנשים, עגבניות בוחרים
"תשמע, זאת עגבניה טובה.
מלאה באופן מיוחד".
עגבניות לעניין, בוחרים אחד אחד.
"כן, אבל, אצלו המחיר יקר באופן יוצא מן הכלל
טוב, אז בוא נלך לדוכן אחר.
על הזמן פשוט חבל".
ואני ממשיכה ללכת עם ההופעה שעבדתי עליה שעות
ובעיניים שלי מתחילות לעלות כמה דמעות.
מה? זה אותו הדבר ? אותו העניין?
האם עד עכשיו הייתי כמו עגבניה על הדוכן?
כל אחד שרוצה רק יסתכל ויקח?
וכל שאני יותר מושכת הרי זה משובח?
מה, כך אני נראית? זה מה שאני משדרת?
ואיך זה שלתפילה אני עוד ממהרת?
לבושה בצורה כזאת כאילו IN ואופנתית.
אני בכלל נראית בת דתית?
והאם אני רוצה להראות בעיני האחרים כמוצג לראווה
או כאישיות בעלת כבוד וגאווה?

תודו שזה לכולנו חומר למחשבה ... 

חשיבות הצניעות בעיניי היא עצומה היא משדרת את מי שאת ומעבר לזה היא מראה שאת שומרת על עצמך ואכפת לך מעצמך.
אני חושבת שתקנון צניעות בבית ספר (בפרט ממלכתי דתי) הוא חשוב מאוד, ועל בית הספר להקפיד בו. על בית הספר להסביר לתלמידים/ לתלמידות את חשיבות הצניעות ובכך לעורר בהם רצון להתלבש בצניעות מתוך בחירה ולא כי מכריחים אותם.