בס"ד

מצוות תוכחה -המורה בתור אדם מוכיח

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז).

התורה קובעת חובת תוכחה במילים “הוכח תוכח את עמיתך”, ומכאן למדו חז”ל (ערכין טז, ב) שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו.

מקור נוסף שהובא ללמד חובת תוכחה הוא מדברי עלי לחנה (שמואל א, א, יד), “עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך”. מכאן קבע רבי אלעזר (ברכות לא, א-ב): “מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון, צריך להוכיחו”.

עד כדי כך הייתה חשובה התוכחה בעיני חז”ל, עד שאמרו (שבת קיט, ב): “לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה”.

אמנם, המצווה אינה קלה לקיים, אבל כשבאה מתוך אהבה ניכרת, התוכחה בהחלט אפשרית ואפילו אפקטיבית. אכן, חז”ל קבעו (בראשית רבה, נד, ג) ש”כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה”. התוכחה היא חלק מאהבת הזולת, ואף מביאה לידי שלום ולידי אהבה: “אמר רב יוסי בר חנינא: התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט) ‘הוכח לחכם ויאהבך'”.

כל מורה בישראל נתקלת לפעמים בהתנהגויות של תלמידים ובמעשים שלהם ושואלת את עצמה האם אני צריכה להגיב? האם אני צריכה להסביר לו מה לעשות? 

ברגע שמורה לא תתייחס היא תיתן לתלמיד לגיטימציה להבין שזה היה בסדר ההתנהגות שלו.

בתור מורה, כשהיא רואה תלמיד שעושה משו שהוא לא נכון- חכם הוא להעיר לו ולהסביר לו מה הדרך הנכונה להתנהג, כך הוא באמת יגדל בדרך טובה, בדרך התורה.
בנוסף התורה מצווה אותנו להוכיח ולכן כשתלמיד לא מתנהג כשורה צריך להוכיח אותו בדרך שהוא יבין שמה שהוא עשה זה לא טוב והוא ירצה לתקן את המעשים שלו.